תלמידים יקרים,
התבשרנו אתמול על האסון הכבד, שאירע בעקבות השיטפון בנחל צפית, בו קיפחה את חייה תלמידתנו היקרה, גלי בללי ז"ל.
גלי האהובה, תלמידת כיתה י"ב, מצטיינת בלימודיה ובמעורבותה החברתית, פעילה בצופים, רכזת סניף "כנפיים של קרמבו". נערה ערכית וייחודית, שעסקה בנתינה לאורך כל חייה הקצרים ותמיד הייתה שם עבור כולם. גלי מהווה דוגמה ומופת לנערים ולנערות רבים בגבעתיים.
גלי עמדה בפני גיוס למכינה קדם צבאית מתוך אהבת העם והארץ. שם ביקשה להמשיך את דרכה הערכית ואת תרומתה לחברה.
גלי הייתה נערה אהובה על חבריה ועל כל הסובבים אותה, נעימת הליכות, נבונה ויצירתית.
היא עשתה הכול בדרכה המיוחדת, בצניעות, בשקט, בחיוך ובשמחת החיים המאפיינת אותה.
גלי היקרה.
איך אפשר לאבד תלמידה, חכמה, יפה, עם חיוך רחב שמאיר את הכיתה?
כל כך אהבתי לראות אותך בשיעורים, עם המחברת המיוחדת שלך, כותבת ומתעקשת להבין..לא סתם לשנן. כי רק כשאת מבינה את זוכרת..כך אמרת לי. ועניתי לך "כשמבינים לא צריך לשנן."
וביום ראשון דברנו על הטיול, ואמרת לי שלא תגיעי למבחן המסכם בביולוגיה, ובקשתי ממך שלא תצאי, שתשארי בבית, ללמוד. ואמרת לי בחיוך "פרחי את לא מבינה, אי אפשר."
כי את גלי, שאפת תמיד להצטיין ולתת מעצמך ומטוב ליבך לכל מי שהכרת, ואי אפשר היה לעמוד בפני חיוכך שובה הלב.
אבל עכשיו גלי כבר אי אפשר…כי איך נכנסים ביום ראשון בבוקר לכיתה והכיסא שלך ריק?
מה אומר לתלמידים- החברים שלך? ואני המבוגר האחראי צריכה לעמוד מולם, לתמוך… לעודד… אבל הלב מסרב והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
יהודה פוליקר כתב: מה עושים עם חבר שכמותך, מה עושים עם מותך?
ומה עושים גלי, עם מותה וחסרונה של תלמידה אהובה?
ושום הכשרת מורים לא מכינה אותך להתמודד עם הכיסא הריק ביום ראשון בבוקר.
נוחי על משכבך בשלום.
פרחי, המורה שלך לביולוגיה.
הלב מסרב לקבל
הראש מנסה לא להאמין.
הבטן קשה וכואבת
והדמעות עולות שוב ושוב.
גלי!
קשה להאמין שלא נראה אותך נכנסת לשיעור באיחור
עם החיוך המבויש
עם ההתנצלות על דבר שמבחינתנו אין סיבה להתנצל עליו
עם שקט מדהים ושלווה
מעורבים בטונות של שמחת חיים
עם פיזור ואסטרונאוטית
מעורבבים בנדירות עם מיקוד למטרה נחישות ורצינות
כל כך חכמה
ואף פעם לא עושה עניין מעצמך
תורמת בלי סוף
ותמיד בצניעות מרשימה כל כך
אתגעגע כל כך
לחיפוש אחר דברים ששכחת
לחכות לך שתעלי לאוטובוס אחרונה
לפשטות ונועם ההליכות
לבת הצחוק
לזה שבלתי אפשרי לכעס עלייך
את משאירה חלל גדול מאחורייך
וזכרונות שעליהם אף פעם לא נוותר.
היי שלום יקרה.
29/4/18
גלי
התאספנו היום בנחלת יצחק באחת,
ואת לא הגעת.
אפשר היה לחשוב ששוב את מאחרת,
אלא שהפעם- מאוד הקדמת!
הקדמת ללכת , נפרדת מאיתנו,
ואנו מתקשים להיפרד ממך.
את הרחפנות האופיינית לך,
הפיזור, חוסר תשומת לב לענינים הגשמיים המשעממים,
החלפת בריחוף של מלאכים.
עכשיו – מעיל, שק״ש, ספר או טלפון – לא יטרידו אותך יותר.
עכשיו – החלפת את מידותייך לאינסוף במרחב,
ומשקל נוצה של דאגות לקיומך הפיסי.
נשארנו מאחור דואבים,
מחפשים הסבר או אולי משמעות ללכתך,
נלחמים בסיפור הכואב של סופך
ומתחייבים להמשך מורשתך.
הסבר מניח את הדעת,
ברור שלא יוכל להמצא.
אבל הצלחת בנו לטעת,
וניישם – אם רק נרצה.
מחוייבות לטוב-הלבבות,
לשאול תמיד שאלות נוקבות,
להיות בעלי דיעה,
להפוך רעיון לעשייה,
לא להיעלב
ולא לכעוס,
להתערב,
להתאהב,
לחייך אל החיים,
ולראות אותם מחייכים.
גלי יקרה,
מה רבים השיעורים.
תודה על הרגעים,
שהיית עימנו,
תודה על השראתך
וזכרונות שלא יתמו.
אוהבים ומתגעגעים
חברייך לכיתת המדעים.
מחוייבים כמוך למצויינות,
ומודים על הכבוד והזכות.
As a teacher your aim is clear: Educate the next generation of thinkers, artists, politicians, humanitarians and citizens of the world. You hope that you have given them a safe place to find their own place in the world, ask the big and small questions, exposed them to the harsh reality of the world outside while keeping them protected and making sure that they do not lose that spark in their eyes and innocence.
But what happens when you aren't able to protect them anymore? How do you comfort and console them when a tragedy strikes, when you lose one of them? How do you walk the fine line between allowing them to mourn, consoling them yet being the grown up who promises them that better days will come and that the future holds an endless sea of options for them? How do you release them into the same world that has just collapsed for them?
These are the questions a teacher faces at times like these.
In loving memory of Gali Balelli R.I.P
מכתב לילדה, שאף פעם לא תקרא אותו.
ידעת להקשיב לאחרים,
לכבד אותם
ולתת הארה חדשה.
תמיד חיכיתי לשמוע
את מה שיש לך לומר.
בדבריך היו אופטימיות ותקווה.
תמיד הולכת לעוצמה.
דיברנו בכיתה על התמודדות עם אהבה שנגמרה,
איך מתגברים על פרידה.
דיברת על כאב הפרידה,
שהוא בלתי נמנע.
על כך שאנו לא רוצים כאב בחיינו,
לכן אנו פוחדים ממצבים,
שאנו חושבים מראש שיהיו כואבים.
ואז הוספת
הארה,
שאנו לא רק מצליחים לשרוד את הכאב,
אלא אף מפיקים ממנו תועלת.
הכאב מרכך אותנו,
עושה אותנו אנשים טובים יותר.
הוא גורם לנו להושיט יד,
להבין את הצורך שלנו בזולת.
וידעתי
שיש לך אהבה גדולה
בלב.
שיש בך חסד וחמלה.
גלי,
איך מתגברים על פרידה
מילדה?
כתבה מ- YNET – תלמידי י"ב נסחפו בנחל ומתו: סיפורי 10 הרוגי האסון
כתבה מ- "הארץ" – "מגיעות לנו תשובות על המחדל": משפחות ההרוגים בשיטפון מתמודדות עם האסון
כתבה מ- WALLA! – נחמו וחבקו את משפחות ההרוגים, אך אל תשכחו את המורים השכולים
כתבה מ- ניוזים – העיר גבעתיים מבכה את מותה של גלי בללי, שנספתה בערבה.
